היום בערב, נציין את התאריך ט״ו בשבט. התאריך הזה, לפי הדת היהודית, מסמל את ראש השנה לאילנות. המנהג הקבוע הוא לציין את היום ע״י נטיעה של עצים חדשים ובעצם עיסוק סביב כל הנושאים הסביבתיים. החג הזה, הפך זה מכבר לחג לאומי עם אכילת פירות יבשים וכו׳. ט״ו בשבט הוא חג שמח שעוסק בנטעיה של דברים חדשים, בהתחלות, במחזוריות של הטבע. ועם זאת השנה אני מוצאת שהוא חג קצת עצוב. עצוב לי בגלל שאני מרגישה על בשרי את הפער שבין היהדות לקיימות. אבל לא ע״פ ההלכה, אלא דווקא ע״פ הלך הרוח. הכוונה שלי היא שהיהדות מכוונת לחיבור לטבע, אהבת הבריאה וטיפוח האדמה. אבל במבחן המציאות, נדמה לי שמשהו מכל אלה לא מגיע מספיק לחינוך הדתי, וחבל.
למה החינוך הדתי מפספס את נושא הקיימות?
בשבת האחרונה קראתי כתבה בעיתון ״מוצש״ על ה״מגמה הירוקה״, ופתאום נפלה עליי הבנה עמוקה. הבנתי למה הנושא הסביבתי הוא לא משהו שגדלתי עליו. ולא כי אי פעם חסכו ממני משהו.. הבנתי למה באינסטגרם שלי אני חווה דיסוננס ע-נ-ק בין אהדה לנושא הקיימות מהעוקבים החילונים שלי לבין התעלמות עד חוסר-הבנה מהעוקבים הדתיים שלי. מסתבר, שכל מי שגדל כמוני בחינוך הדתי פיתח אנטי לנושא, על לא עוול בכפו.
הבעיה נעוצה פשוט מאוד במצב בשוק. רוב ארגוני הסביבה הקיימים הם ארגונים חילונים, שמתבססים על עקרונות משלהם ומדברים שפה משלהם. גם אני, כשהתחלתי להתעסק בנושאי איכות הסביבה הגדרתי אותם כ״שמאלנים-טבעונים-תל-אביבים״, וסליחה על הסטיגמה. זה פשוט הטייפקאסט של רוב האנשים שמקימים ארגונים כאלה.
והציבור הדתי? הוא לא מוצא שם את המקום שלו, וחבל. כי כמו שאמרתי, בבסיסה, הדת היהודית מכוונת ממש בדיוק לאותם ערכים.
אז מה באמת אומרת היהדות על איכות הסביבה?
ביהדות יש חיבור גדול מאוד בין האדם לטבע. זה מתחיל מסיפור הבריאה, שם אדם וחווה מקבלים את הטבע לידהם אבל נתנת להם גם אזהרה – לשמור עליו. על פי היהדות, משאבי הטבע אינם של האדם – אלא מופקדים בידיו לפיתוח מושכל. פיתוח העולם וניצול נכון של משאביו אינו מענה לצורך אנושי, אלא מצווה וייעוד.
וזה ממשיך בעניינים רבים אחרים כגון שביתה בשבת ובשנת השמיטה – שמשמעותם התרחקות מתרבות הצריכה ויצירת מרחב להתחדשות. כמו כן, גם מצוות ישוב הארץ מדברת הרבה על הצורך בשמירה על ארץ ישראל למען הדורות הבאים. כל אלה ועוד הרבה – עניינים המתקשרים ישירות לנושאים הבוערים של איכות הסביבה.
לגבי ט״ו בשבט עצמו, מדובר ביום שמציין את תחילת העונה החלקאית – בשביל לקבוע את כל הלכות האדמה שסביבו. בארץ ישראל כבר ירדו רוב הגשמים בתקופה הזאת ומתחילה פריחה חדשה, ולכן קבעו אותו כתחילת שנת האילנות. בקבלה, קיבל ט״ו בשבט משמעות נוספת – כחיבור שבין האדם לארץ ולעציה, “כי האדם עץ השדה”. בימנו, נוצר המנהג לנטוע עצים בארץ ישראל כחלק ממצוות יישוב הארץ. המנהג נוצר ללא קשר לתאריך של ט״ו בשבט – וקק״ל היו אלה שהחליטו לחבר ביניהם ולהפוך את ט״ו בשבט לחג לאומי.
וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל’; אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל:
אף על פי שתמצאו אותה מלאה כל טוב, לא תאמרו: נשב ולא נטע, אלא הוו זהירים בנטיעות… כשם שנכנסתם ומצאתם נטיעות שנטעו אחרים, אף אתם היו נוטעים לבניכם, שלא יאמר אדם: אני זקן, כמה שנים אני חי, מה אני עומד ומתייגע לאחרים? למחר אני מת!…
לפיכך לא יבטל אדם מן הנטיעות, אלא כשם שמצא – עוד יוסיף ויטע, אפילו יהיה זקן.
(מדרש תנחומא, פרשת קדושים)
שימו לב לרעיון המרכזי במדרש – זאת בדיוק הבעיה איתה מתמודדים הפעילים הסביבתיים. מטבע האדם לקבל את מה שסביבו ולדאוג לעצמו ולטווח הקצר של חייו. אבל, ע״פ היהדות חובה היא עלינו לדאוג גם לסביבה של הדורות הבאים, אפילו שאנחנו עצמנו לא נהנה ממנה.
מה אפשר לעשות כדי לשנות את המצב הקיים?
כפי שצויין בכתבה, הכל מתחיל ונגמר בחינוך. גם אני תמיד מציינת ואומרת שחינוך שוק הוא מה שיביא את המהפכה. בנושא הזה, ארגונים דתיים מנסים להשפיע על מוסדות החינוך הדתי איפה שניתן ולהעביר שיעורים והרצאות בנושאי איכות הסביבה.
בכתבה במוצש הוזכר נפתלי אופנהיימר – מיסד תנועת בר קיימא, התנועה לקיימות עברית, קבוצה מעורבת של דתיים וחילונים שמטרתה לבנות את הקשר בין ציונות לאקולוגיה. כיום פועלת העמותה בכ-30 מכינות קדם צבאיות כלליות ומעורבות, ולאחרונה אף התחילה לפעול תוכנית ראשונה בכעשר מכינות ומדרשות דתיות.
…יש פער זהותי בין מה שנקרא להיות דתי לאומי, ציוני, אוהב ישראל, לבין מה שאנשים מזהים כאקולוגיה, קיימות ושמירת סביבה. לנו נראה פשוט שזה בא ביחד ואלו דברים שתומכים זה בזה, גם אם אומרים אותם בשפות שונות בציבורים שונים. במקום אחד אומרים שמירת סביבה ובמקום אחר אומרים אהבת הארץ, אבל זה מכוון לאותה עשייה.
נפתלי אופנהיימר
ארגונים נוספים שהוזכרו בכתבה:
עמותת ״טבע עברי״ לקידום אחריות סביבתית יהודית בישראל. בכתבה צוטטה עינט קרמר, באתר אפשר למצוא מגוון חומרים לימודיים שונים כולל מערכי שיעורים מוכנים לילדים.
עופר וטליה שניידר – ״פרמקלצ׳ר ישראל״ .
נראה כי יש הרבה מאוד שיח שיכול להחזיר את היהדות לטבע שלה – כל מה שצריך זה אנשים נכונים שידעו לדבר את המושגים לציבור הדתי. בדיוק כמו שאנחנו רואים בציבור החילוני, הדור של היום מודע יותר ויותר לנושאים הסביבתיים – ודורש יותר. רק הכנסה של הנושא אל החינוך, החל מבתי הספר והגנים, תוביל לשינוי תפיסתי-רעיוני.
בכתבה עסקו בעיקר באנשים מבוגרים או בנוער (דרך המכינות הקדם צבאיות) – שזה יפה מאוד, אבל לא מספיק. לדעתי אין שום מניעה ללמד גננות להעביר את הידע כבר בגיל הגן. בדיוק כמו שאנחנו מלמדים את הילדים להכיר את החיות והצמחים שסביבם – כך אנו יכולים, צריכים ומחוייבים ללמד אותם לשמור עליהם.
״תן דעתך שלא תקלקל ותחריב עולמי, שאם תקלקל אין מי שיתקן אחריך.״ (קהלת רבה ז’, י”ג)
יפה מאד! כל מילה בסלע!
אגב, יש מחלוקת בגמרא בין בית שמאי ובית הלל מתי ראש השנה לאילן ( במקור כתוב לאילן ולא לאילנות, כל אילן חשוב בפני עצמו). לפי בית שמאי בא’ בשבט ולפי בית הלל בטו’ בשבט. המפרשים מתקשים להבין מה שורש המחלוקת.
שמעתי בהרצאה מד”ר יצחקי שבו הוא אמר שבטו’ בשבט היה חג פגני קדום לחגוג את תחילת סיום החורף והופעת ניצני האביב.בית שמאי לא רצו לקבוע חג יהודי ביום שהיה בו חג פגני. בית הלל סברו שאם עקרונות החג מקובלים עלינו אז אין מניעה לחגוג באותו תאריך וההלכה נקבעה כבית הלל. העקרון של שמחה על הטבע המתחדש והגנה עליו הוא אכן כפי שכתבת עקרון חשוב מאד ביהדות.
מעניין!
טוב בכל מקרה זה רק מחזק את היום הזה כיום מיוחד לטבע ולאדם 🙂