בטקס פרסי האקדמיה הבריטית לקולנוע (BAFTA) האחרון (פברואר 2020) התבקשו האורחים להגיע לטקס לבושים בנושא ״אופנה בת קיימא״. האורחים המפורסמים הגיעו בשמלות ערב ממיטב מעצבי האופנה העכשווים, מבלי שהיה נראה שנתנו תשומת לב מיוחדת לבקשה. בלטה ביניהם קייט מידטלון שהגיעה לטקס כשהיא לבושה בשמלה של אלכסנדר מקווין, אותה היא כבר לבשה בעבר לארוחת ערב במלזיה בשנת 2012.
כל מי שדיבר על הטקס הזכיר את קייט מידלטון לטובה בגלל הדבקות שלה לשחזר לוקים, שלא כמו שאר המפורסמות בארוע. את הפוסט הזה אני מקדישה לדיון בכמה נושאים מעניינים במקרה כמו זה.
נקודות לדיון
1. זאת כמובן לא הפעם הראשונה שקייט מתעקשת לשחזר מערכות לבוש. הרשת מלאה בכל כך הרבה פעמים שהיא לקחה בגד ולבשה אותו לאחר כמה שנים שוב. ושוב. לפעמים אפילו 3-4 פעמים! והיא עושה את זה כל כך בסטייל. זה לא נראה לנו מוזר, זה לא נראה לנו ״מגעיל״. ולמה? כי כל פעם היא דואגת לשנות משהו קטן בהופעה. מחליפה נעל, מחליפה תכשיטים. ואם זה אאוטפיט שלם אז אפילו רק מחליפה את סידור השיער! אבל זה נראה לנו בכל זאת אחרת, זה נראה לנו ״פרש״. אין שום סיבה בעולם שגם אנחנו בעולמנו לא נוכל לעשות בדיוק את אותו הדבר.
2. אי אפשר להתעלם כמובן מהמעמד שממנו קייט מגיעה. היא לא סתם מפורסמת. היא דוכסית. ובמעמד הזה יש גם חוקים וכללים שיש לשמור עליהם. עצם היציאה שלה מאזור הנוחות, צריך לתת גם לנו את הפתח לצאת מאזורי הנוחות שלנו. על איזה ״כללים״ אנחנו שומרים בדיוק כשאנחנו מסרבים ללבוש את אותו הבגד שוב? האין אלו כללים חברתיים ישנים ופרמיטיבים שלא עוד מקומם בעולם? אלו נקודות שהייתי רוצה שתחשבו עליהם בינכם לבין עצמכם. אנחנו משכילים, אנחנו נאורים, אנחנו מתקדמים. לא הגיע הזמן שנפרוץ את החומה שעדיין גורמת לנו להישמע ל״כללי הלבוש״, בעוד שבשאר התחומים בחיים מזמן הפסקנו להקשיב?
3. העובדה שעברו 8 שנים בין הארועים השונים היא גם נקודה שהייתי רוצה להרהר עליה. 8 שנים זה המון זמן. זה אומר שאלכסנדר מקווין בעצמו הספיק להוציא בערך 48 קולקציות מאז, וזארה בערך 160 (אמיתי). איך השמלה של קייט עדיין נראתה לנו עכשווית ומגניבה? זה כבר נוגע בנושא של רלוונטיות של בגד. זה השלב שאנחנו נוטים לדלג עליו כשאנחנו בוחרות בגד חדש – והייתי רוצה שנשתדל לאמץ מבחן קצת שונה. עוד בשלב הקנייה נשאל את עצמנו – האם אשמח ללבוש את הבגד בעוד 5 שנים? בעוד 8? כן נכון, יכול להיות שלא נחיה בעוד 8 שנים. יכול להיות שנשמין, שנזרה, נכון. אבל יכול גם להיות שבעוד 8 שנים יזמינו אותנו לארוע ונרצה ללבוש את הבגד שוב.
4. נקודה אחרונה היא החסכון העצום שנוצר ברגע שקייט החליטה לוותר על הכנת שמלה חדשה לארוע. אני לא חושבת שאתם מסוגלים להבין את שוויה של שמלת הוט קוטור אחת. אם אני מנסה להרגיל אותכם לוותר על ייצור של חולצה אחת, נסו לחשוב מה קורה כשמדובר בשמלת ערב שלמה. כמות חומרי הגלם שיצטרכו לעמוד לרשות המעצבים – הם בזבוז אדיר של משאבי טבע ופוטנציאל פסולת גדול אפילו יותר.
אני רוצה להתעכב רגע לראשונה על למה זה בעצם קורה לנו? למה כל כך קשה לנו לשחרר מהמחשבה לקנות בגדים חדשים כל הזמן?
אני בוחרת להביא לפוסט הזה ציטוט מתוך העבודה הסמינריונית שכתבתי במהלך התואר בבצלאל:
הסוציולוג האנגלי Colin Campbell טען כי האופנה המערבית כפי שאנו מכירים אותה כיום התחילה במאה ה-18. באותו הזמן נוצרה גם החברה הצרכנית המודרנית, ואין פלא ששתי אלה קשורות האחת לשניה. Campbell מנסה להסביר את החשיבות של אופנה בחברה המודרנית ככזאת אשר מפיקה הנאה מעצם התדמית של המוצר.
“The essential activity of modern consumption is not the actual selection, purchase, or use of products so much as the imaginative pleasure-seeking to which the product image lends itself.”
…המוטיבציה של הצרכן היא הרצון לחוות במציאות את ההנאות שנחוו כבר בדמיון (ולכן מוצרים ׳חדשים׳ עדיפים על כאלה מוכרים). אולם, בגלל שהמציאות לא יכולה לספק בדיוק את אותה ההנאה, כל רכישה מובילה להתפכחות ואז למחיקה של הצורך בסחורה האמורה. הצורך הבסיסי בפנטזיה עדיין נשאר ולכן האדם נשאר נחוש מתמיד לחפש מוצרים חדשים שיוכלו להחליף את מושא הרצון.
Campbell מציין בדבריו גם את התפקיד החשוב של אופנה כסטנדרט שיפוטי אסטתי למוצרי צריכה. בשונה ממוצרים אחרים שעושיים להפוך להיות ״מיושנים״, מוצרי האופנה הופכים בהכרח להיות ״מכוערים״ לאחר שעבר זמנם.
״An activity, place or person, or even an idea or belief, may be fashionable for a while before becoming old hat or passé, but a style of dress or decoration that has gone out of fashion is more than simply passé. It is also no longer considered attractive or beautiful.” *
אז כן, זאת לא אשמתנו. הפרסום והשיווק של עולם האופנה הם אלה שמוליכים אותנו שולל. שמוכרים לנו פנטזיות, שמכניסים לנו רעיונות לראש. אם נמשיך לקנות בהתאם לכללי השיווק של מיטב המוחות החריפים – נמצא את עצמנו בשפע של צריכה, יחד עם תחושה של ריקנות מאוד גדולה. רק ההתעקשות שלנו – לא לקנות ככה. כן ללבוש שוב. כן להשאיל, כן להשכיר – יוכלו לתת לנו את הסיפוק שאנחנו משתוקקות לו בסופו של דבר.
מה הלאה?
אם נחזור למקרה של קייט מידלטון שהבאתי פה בתחילה – כשאני רואה את זה קורה, ממרום הצמרת של תעשיית האופנה, אני מוכרחה להגיד שאני מלאת השראה, ותקווה. כשאני מסתכלת קדימה, לפחות בתוך ראיית העולם שלי שמנסה לראות את השינוי שיכול לקרות פה – אני רואה עולם שבו כולנו נהייה קייט מידלטון. לא, לא נלבש שמלות של אלכסנדר מקווין (לצערי), אבל כן נלבש את אותה שמלה של זארה לעוד חתונה של חברה טובה. וזה יהיה מה זה מגניב. אני רואה ארון בגדים אחד, גלובלי, שבתוכו יסתובבו אותם בגדים שוב ושוב. לקנות בגד חדש יהיה מוזר, חריג, לא אתי וסתם פשוט לא מגניב.. (על ראיית העולם העתידני שלי אני מתכוונת לכתוב פוסט אפוקליפסה בהמשך)
ותזכרו שהכל בסופו של דבר בידיים שלנו. אם זה מה שנעביר לדור החדש, זה מה שהוא יקלוט. אם זה מה שנכתוב בדפי ההיסטוריה – זה מה שיזכר!
* Ana Marta Gonzalez and Laura Bovone, “Identities Through Fashion: A Multidisciplinary Approach”, Berg, New York, 2012
חכם ונכון. אשמח לקרוא עוד על הנושא, ממתינה לפוסטים נוספים:)
הי אלונה, ממש שמחה לשמוע שהתחברת! הבלוג עוד בתחילת דרכו, אבל בהחלט יהיו עוד הרבה תכנים ואת מוזמנת להירשם לניוזלטר בינתיים:)