בספר ״החיים קצרים, אל תקני את הנעליים״ עוסקות המחברות בבעיות החמורות של האופנה המהירה, וגם מציעות דרכים לשיפור המצב. הספר כתוב בשפה יום-יומית, שנון ומצחיק, וכיף לקרוא אותו באופן זורם ומהנה. את צמד המחברות שלי גרוס ומיכל לוי ארבל לא הכרתי לפני קריאת הספר, אבל אין ספק שעכשיו הן עברו לרשימת המאסט שלי כנשים העוסקות במלאכת הקודש – הלו היא מלאכת ההסברה לציבור. שלי גרוס היא עיתונאית, בלוגרית (״המלבישה״) וסופרת. מיכל לוי ארבל היא עיתונאית אופנה לשעבר שהיום עוסקת באקולוגיה, צריכה וקיימות.
נקודה אחת שהפריעה לי בספר היא חוסר בציטוטים או הסתמכות על הספרות האקדמית. פה ושם הובאו נתונים נקודתיים, אבל חסרה לי ההישענות האמיתית על מקורות ספורתיים אחרים. בכל זאת, אני מבינה את הרצון של הכותבות להגיע לכלל האוכלוסיה, ואולי בגלל זה הן בחרו ״להקליל״ את הכתיבה.
התרומה של יהלי זיו לאיורים של הספר הייתה חשובה מאין כמותה. הייתה פה הבנה עמוקה של התוכן הויזואלי שאנחנו רגילות לצרוך היום והכנסה מצויינת שלו לכדי ספר כתוב (ומאויר). נראה שהושקעה מחשבה רבה, מהאיור הכי קטן לפונט, לגודל ולצבעים. גם החלוקה לפסקאות מבטיחה שלמרות שהספר מכיל 180 עמודים הוא לא מעייף בשום שלב! ועל כך, שאפו גדול לכותבים ולעורכים.
10 עובדות מדאיגות שנכתבו בספר כדי לסבר את האוזן:
- 20% מהבגדים שלנו נלבשים 80% מהזמן. זה אומר ש80% מהבגדים שברשותנו מיותרים.
- לרובנו יש בבית יותר בגדים מאשר כל מוצר צריכה אחר.
- בעולם המערבי קונים היום 400% יותר בגדים ממה שקנו לפני עשרים שנה.
- 5% מאוכלוסיית העולם עוסקת בשרשרת הייצור של תעשיית האופנה.
- בשנת 2016 הוערכה כמות הפסולת שנוצרה בתהליכי ייצור האופנה בכ-800,000 טון.
- 90% מכלל המוצרים בעולם נשלחים דרך הים, ואונייה אחת מזהמת כמו 50 מיליון מכוניות.
- ליביה פירת – “בגד צריך להילבש לפחות 30 פעמים כדי להצדיק את הקנייה שלו”.
- בייצור המסיבי של הבגדים נפלטות לאוויר כמויות עצומות של חומרים מזהמים וגזי חממה. אלה אחראיים לשינוי האקלים וגורמים לשלל תופעות כמו מדבור, שרפות פתאומיות, טמפרטורות קיצוניות, הצפות וסערות, התפרצות מחלות ואובדן מגוון המינים.
- בארה״ב לבדה מושלכים לאשפה 10.5 מיליון טונות של בגדים מדי שנה. כמות ששווה למשקלם של 900 מגדלי אייפל עומדים זה על גבי זה.
- ללייקרה לוקח עשרים עד מאתיים שנה להתפרק.
העובדות האלה מדאיגות. אפילו ממש מפחידות. וזאת בדיוק הייתה כוונת המשורר. להפסיק לייפות את הדברים, לא לתת לנו לברוח להסתרות שאנחנו רגילים אליהן. לשים את הדברים על השולחן, פשוטו כמשמעו.
2 נקודות בספר שעניינו אותי במיוחד
בספר מצוטטת לי אדלקורט, חזאית הטרנדים הבינלאומית, מתוך המניפסט ״אנטי-אופנה״ שפרסמה ב-2014:
״תעשיית האופנה ובתי הספר הגבוהים לאופנה מתעלמים מהעולם החדש שאנחנו חיים בו היום [..] עולם האופנה נשאר תקוע במאה העשרים, חוגג את האינדיבידואל, מקדם מפורסמים לרגע, מתמקד ביוצא מהכלל ובחריג, בזמן שהחברה מסביב רעבה למצפון ואלטרואיזם. בעולם שבו עידן האינדיווידואליזם נגמר מזמן, הגישה הזו מרחיקה את האופנה מהחברה שהיא פועלת בה והופכת אותה למיושנת ולא אופנתית…״
הדברים נכתבו בשנת 2014. ואני שואלת, איך זה ייתכן שבשנים 2015-2019 למדתי תואר שלם בעיצוב אופנה בבצלאל מבלי שאף אחד דיבר על שינוי בתוכנית הלימודים? אז נכון, דיברו קצת על קיימות. גם זה רק בשנה ד׳ וגם זה רק כ״נושא״ שיש לתת עליו את הדעת, ולא כדרך חיים. נתנו לנו הרצאה על הנזקים של תעשיית האופנה. דיברו איתנו קצת על ייצור מתחשב. אוקי.
אם יש איפה להתחיל את השינוי – זה שם. בבתי הספר שצריכים לחשוב על העתיד. על איך האופנה שלנו תיראה בצעד הבא. לא להישען על שיטת לימוד של העבר. ואמנם ברור לי שאלו גם בדיוק אותם המקומות שרוצים לשמור על הסטטוס קוו שלהם. נוח להם להמשיך באותה הדרך. זול להם לא לשנות את תוכנית הלימודים. בעוד הם אלה שצריכים להוביל את השינוי.
רק לשם ההערה, אזכיר כאן שכמובן קיימים בעולם בתי ספר אחרים שמתעסקים באופנה בת קיימא.
בחלק של ״צרכנות חכמה״ בספר מדורגים הפתרונות שיש לנהוג לפיהם לדעת המחברות. במקום הגבוה ביותר נמצא הפתרון ״לפתח מודעות״ שהוא מבחינתן הדבר הטוב ביותר שאפשר לעשות. הצעד שאחריו הוא ״לקנות יד שנייה או וינטג׳״, לדבריהן:
״בחנויות יד שנייה אפשר למצוא בגדים איכותיים, קלאסיים וברמת גימור גבוהה, וכל זה במחירים של בגד ממוצע ופחות מכך ברשתות אופנה מהירה. מחירי הבגדים יהיו זולים בכעשרה עד תשעים אחוזים מתג המחיר המקורי. בהעדפת פריט יד שנייה על פני פריט חדש יש ערך עצום מבחינה סביבתית, שכן כשאת קונה מעיל שכבר נרכש בעבר, את חוסכת את המשאבים שמושקעים בייצור מעיל חדש. אגב, כבר מזמן לא מדובר בתופעה שבשוליים. בשנת 2018 לבדה, 56 מיליון נשים אמריקאיות רכשו פריטי לבוש יד שנייה ולפי התחזיות תוך כעשור רכישת בגדי יד שנייה תעלה בהיקפה על הרכישה בחנויות האופנה המהירה״.
בסוף הקטע טוענות הכותבת שרמת הקושי של הפתרון הנה״ל הוא : ״לא מתאים לכולם״.
ועל כך אני באה לחלוק פה. נכון, יש כאלה שנגעלות מהאפשרות ללבוש בגד שמישהי אחרת כבר לבשה בעבר. ונכון, יש כאלה שקשה להם עם נראות של חנויות יד שניה שצריך ״לחטט״ בהן. ועדיין. אני מאמינה שיד שניה מתאימה לכולם. איך? יש יד שניה ״קלאסי״ שהוא חנויות שצריך לנבור בהן, ויש יד שניה ״לייט״ שיכול לפנות לכל אחת. יד שניה דרך חברות, יד שניה דרך מכירות ארון של בלוגריות ועוד.
חוץ מזה, הכל עניין של גישה. ועם זה אני מסכימה עם כותבות הספר. לימדו אותנו שחדש זה הכי טוב, דחפו לנו שנרגיש יותר טוב אם נקנה עוד. ואני לא מאשימה אתכם! זה הפרסום שהכניס לכולנו את הרעיונות האלה לראש. אבל אפשר לחשוב גם הפוך. אפשר ללמד את השוק צרכנות חדשה. אפשר להראות דרך אחרת באינסטגרם, דרך אחרת על השטיחים האדומים. ואז יראה לך נורמלי לגמרי ללבוש היום את החולצה שחברה שלך לבשה בשבוע שעבר.
ודבר אחרון? אם מגעיל אתכן ללבוש משהו שנלבש בעבר – תחשבו פעם הבאה על החולצה שאתן מודדות בזארה. אותה חולצה שלפני יומיים מדדה מישהי מיד אחרי שהיא רצה להספיק את האוטובוס לקניון. באוגוסט. בת״א.
בסופו של דבר, ברור מההתחלה כי הספר מכוון אותנו למטרה ברורה אחת – לקנות פחות. להסתפק במה שיש. עודף הצריכה ועודף הבגדים מתוארים שוב ושוב כמצב מבלבל, ופתרון הצמצום כתרופה להכל.
כמובן שיש צדק בדברים, וכמובן שיש אנשים רבים המסוגלים לחיות בצמצום, להסתפק במועט ולשמור על הסביבה על הדרך. אולם, לעניות דעתי, זה דווקא לא הפתרון שיכול להתאים לכולם. לחולי הקניות, כמוני, זה פשוט לא יעבוד.. וזאת המשנה כולה בעצם. גם אם אני אנסה בכל כוחי לחיות בדרך הזאת, זה אולי יעבוד חודש, חודשיים, אולי אפילו שנה שלמה, אבל זה לא יחזיק מעמד יותר מזה. אני לא פסימית, אני ריאלית, אני מכירה את עצמי. ומכירה את יצר הצרכנות והקנייה. ולכן אני אומרת שוב – אפשר אחרת. זה דורש שינוי בהרגלים נכון. שינוי חייב להיות פה. אבל יש דרך אחרת! כן לקנות. וכן לזרוק. אבל אחרת. ואני עובדת בכל כוחי כדי לרכז ולהביא לכם את הפרטים של הדרך הזאת. שלב אחרי שלב.
מזמינה אתכם שוב, להצטרף למסע שלי. להעיר, להאיר, לשתף בתובנות, להציע פתרונות שכבר הגעתם אליהם בעצמכם! מחכה לכם.
ספר נהדר!
הבעיה העיקרית לדעתי היא שההסברה מגיעה בעיקר למי שמחפשת אותה.
כשרק התחלתי להתעניין בנושא הייתי צריכה לנבור די הרבה באינטרנט, ועדיין לא מצאתי הרבה מידע.
לאנשים שלא אכפת מהנושא קל להתעלם מהבעיה, מהנתונים ומהפתרונות.
אגב, קראתי את הפוסט שלך על קייט מידלטון ועל למה אנחנו מפחדים ללבוש בגד פעם שנייה ורציתי לשאול אם את באמת רואה אנשים שמתחילים לבגד כמשהו חד-פעמי ולא לפחות עונתי (לא שזה טוב, אבל זה פחות רע)
שמחתי למצוא בלוג קיימות אופנה ישראלי- הכתיבה שלך מעניינת והעיצוב מעולה וכיף בעיניים!
הי לירון, איזה כיף לשמוע שנהנת מהתכנים!
מתחברת למה שרשמת,זה נכן שיש בעיה עם ההסברה הכללית.
בדר״כ מה שקורה זה שאנשים שמתעסקים בתחום מגיעים מהכיוון של קיימות ואיכות הסביבה. לי היה חשוב לבוא דווקא מהמקום שלי – משיא הצרכנות והבזבוז! ולנסות לדבר בגובה העיניים לאנשים כמוני.
לגבי השאלה שלך, התשובה היא לגמרי כן! אני אחלק את זה ל-2. א׳ נתתי את הדוגמא של קייט כי מדובר בארוע – ושם הבעיה חמורה מאוד. לי אישית יש מספר לא מבוטל של שמלות שלבשתי פעם אחת ויחידה לארוע ״שיא״ (כמו חתונה של אח) וזה בזבוז נוראי. ב׳ יש עולם שלם של בלוגריות היום שמקדשות את ה״לוק״ החד פעמי. כל הסיפור של האינסטגרם הוא שאחרי שהצטלמת עם הבגד הוא ״נשרף״ ואי אפשר ללבוש אותו שוב! אני הייתי רוצה לראות התנהלות אחרת דווקא שם – כי הבלוגריות אופנה הן המשפיעניות הגדולות היום.